שבוע אחרי, שנה אחרי

שבוע עבר מאז שגזמו את העצים. הרוחות שסערו נרגעו, לכאורה, טעם מר נשאר על הלשון. אלא, שהמרים מבטו אל צמרות העצים יגלה שחלק גדול מהאנפות עדיין שם, ואף התפזרו על עצים נוספים מסביב. אם מטרת המבצע הייתה לסיים עם כל הענין הזה אחת ולתמיד, אז היא נכשלה. בשנה הבאה הן יחזרו לכאן. כי ככה זה אצל אנפות, הן חוזרות לקנן במקום שנולדו.למרות חילוקי הדעות על הדרך, ברור לכל התושבים במושב שהאנפות הן מטרד, וצריך למצוא דרך לגרום להן לעזוב אותנו.ואני חושבת- מה יהיה בשנה הבאה? אולי יש לנו הזדמנות לעשות את זה אחרת.מיד עם הגעתן של האנפות הראשונות, בפברואר, צריך להתארגן ולעשות את כל הפעולות האפשריות לפני שהן מטילות את הביצים.לדברי כל המומחים זה אפשרי, אבל יש חלון הזדמנויות קצר מאד- מהרגע שהן מתחילות לבנות את הקן ועד שמטילות את הביצים.צריך יהיה כל ערב לבוא עם סירים, מחבתות, פנסים חזקים, רעשנים ולהפריע להן עד שילכו. זה הצליח במקומות אחרים, זה יכול להצליח גם אצלנו.נתגייס, נארגן משמרות, ערב ערב עד שנצליח.בסינית המילה משבר מורכבת משתי אותיות. הראשונה היא "סכנה" והשנייה - "הזדמנות".אולי זו ההזדמנות שלנו. לא רק למצוא את הדרך הנכונה להסתדר עם האנפות, עם הטבע, אלא גם כבני האדם להסתדר אחד עם השני, להקשיב לדעה אחרת, ולמצוא את הדרך לעשות דברים יחד.
יעל

האדישות הורגת

ביום שני האחרון (11.05.09), כשעברתי ליד תחנת ההסעות של הילדים במושב עופר גיליתי לפתע שכרתו ו"גזמו" (אם אפשר לקרוא לגילוח ענפים כמעט עד הצמרת גיזום - אני הייתי קורא לזה כיסוח) את עצי האורן שעמדו סביב התחנה ושימשו בתי גידול לאנפות. עצרתי את האוטו, לקחתי את המצלמה והלכתי להסתכל מקרוב. כשיצאתי מהמכונית הבנתי מיד שמשהו לא בסדר. להקת האנפות היתה בהיסטריה מוחלטת. מאות אנפות התעופפו מסביב וצווחו וצעקו. חלקם על הקרקע, חלקם על מה שנשאר מהעצים וחלקם פשוט התעופפו מסביב.

כשנכנסתי לחורשה הקטנה (כעשרה עצים) שמאחורי התחנה חשכו עיניי...
כל האנפות שקרטעו על הקרקע היו בעצם גוזלים שעוד לא למדו לעוף, והתרוצצו בפאניקה מסביב כדי למצוא מחסה בתוך השיחים או מתחת לסלעים, בין עשרות גופות של אנפות בוגרות, צעירות וגוזלים בני כמה ימים.
זה היה מחזה מחריד, כמו להסתובב בכפר שעבר טבח. האימהות חיפשו את הגוזלים שלהם. גופות בכל מקום; אנפות עם עצמות מרוסקות מפרפרות על הרצפה, אנפות חצי מעוכות אבל עדיין בחיים מתחת לענפים וגזעי העצים ואנפות דרוסות ע"י הטרקטורים שריכזו את בולי העצים לערמות.

התחלתי לצלם את הזוועה, עוד לא ידעתי למה, אבל זה הדבר הראשון שעשיתי.
אחרי 20 דקות עברה חבורה של ילדים בני 10-13 והתחילו לזרוק אבנים גדולות על הגוזלים ועל האנפות הפצועות. התחלתי לצעוק עליהם והם ברחו. לא הבנתי איך ילד יכול לעשות דבר נורא שכזה. חייה פצועה שוכבת על הרצפה והם פשוט זורקים אבנים. מאוחר יותר ההורים שלהם הגיעו והתחילו לצעוק על כל אלה שחושבים שלא צריך היה לבצע את החיסול הזה. אז הבנתי שהילדים כבר ספגו מהוריהם שטיפת מוח בקשר לאנפות האלה.

מאוחר יותר עברו שני ילדים בני 6-7 ועשו את אותו הדבר.
לדעתי, הורה שמחנך את הילד ככה צריך להתבייש בעצמו.

לקח לי זמן לעכל את כל המחזה הזה. דבר ראשון חשבתי לדבר עם הפקח של המועצה האזורית חוף הכרמל. השגתי את המספר שלו והתקשרתי.
הפקח ענה לי בטון אדיש שהוא יודע על המקרה, שהוא נכח במקום בזמן כריתת העצים ושמחלקת התברואה כבר הייתה שם בבוקר ואספה את כל הציפורים לכלובים. לא עזר שתיארתי לו מה שאני רואה בזמן השיחה. הוא אמר לי להתקשר למועצה למחלקת התברואה שהם יטפלו בזה.
התקשרתי אליהם וקיבלתי את אותה תשובה פחות או יותר. שהם כבר היו שם בבוקר ואספו כמה שהם יכולים ושיבואו מחר. זה כמובן היה מאוד מרגיע לשמוע שהם יבואו מחר. ככה באמת יהיה קל לאסוף אותם - כל הציפורים שחיות עדיין, ימותו, ומחלקת התברואה לא תצטרך להתאמץ ולרדוף אחר הגוזלים.
הבנתי שאין אם מי לדבר, אז התחלתי לחשוב מה אני יכול לעשות.
שמתי לב שכל אלה שעוברים במכוניות ליד התחנה כלל אינם קולטים איזה חורבן מתרחש 10 מטר מהם. לכן התחלתי לעצור את האנשים שנכנסו למושב והראיתי להם את המחזה. כל מי שעצר להסתכל עמד שם המום. היו אנשים שפשוט התחילו לבכות. בעזרת אחד האנשים הצלחנו לקרוא לצלם של ידיעות אחרונות שצילם הרבה תמונות ועזר לנו מאוד. הוא התקשר לפינת החי בניר עציון ושאל אם יוכלו לקבל את האנפות הפצועות והגוזלים שעוד נשארו בחיים. קיבלנו תשובה חיובית והתחלנו לאסוף את הגוזלים הקטנים ביותר ועוד כמה בוגרים יותר לארגזי קרטון. אספנו כחמישים ציפורים. העמסנו על המכונית ונסענו לניר עציון, שם קיבל את פנינו יגאל, האחראי על פינת החי. לא ידעתי למה לצפות כי זה המון עבודה לטפל בחמישים גוזלים, תיק די כבד לבנאדם אחד. יגאל הסתכל עליהם דקה ארוכה בעצב מהול ברחמים ואמר בואו נארגן להם פינה. התחלנו לפרוק את הארגזים לתוך מכלאה קטנה ויגאל הישרה בונזו במים כדי שנוכל להאכיל את הגוזלים. לקח לשלושתנו חצי שעה להאכיל את כולם עד ששבעו, נרגעו, והלכו לישון מתחת לנורות החום שיגאל תלה להם מתקרת המכלאה. אני מקווה שיגאל יסתדר עם כל העבודה ואני בטוח שישמח לקבל עזרה.
אם אתם הורים לילדים מהמושב ואתם רוצים ללכת להאכיל את הגוזלים זה בלי ספק יעזור לו והילדים שלכם יעברו חוויה מיוחדת מאוד. ניר עציון איננה רחוקה ואני חושב שבשביל החוויה שווה לעשות את המאמץ הזה.
ניתן ליצור קשר עם יגאל בטל: . 0505923745

המקרה הזה ממש זעזע אותי. חשבתי עליו רבות מאז: איך לא ידעתי על התוכנית לכריתת העצים במושב ותכנית חיסול האנפות. היה אפשר לכרות את העצים לפני חודשיים או בעוד חודשיים ולא בתקופת הקינון, (שלא לדבר על התועלת שמביאות האנפות כמו אכילת קרציות ומזיקים אחרים.) למרות שלפי דעתי בכלל אין צורך לכרות את העצים. ממילא הם פשוט יעברו לעצים אחרים במושב; כלומר לפי ההיגיון הזה, אם רוצים לגרש את האנפות מהמושב צריך להוריד את כל העצים הגדולים במושב. (למרות שאני מקווה שאף אחד לא יעשה כזה דבר.) כמובן שמבחינת מי שאחראי לנזק הזה זה פתרון מתקבל על הדעת.

לא נראה לי סביר שקבוצה מצומצמת, ואפילו שהיא חלק מהועד, תחליט החלטה כל כך משמעותית והרסנית לסביבה שבה אנו חיים מבלי לפרסם אותה ומבלי ליידע את הציבור. מושב עופר הוא פינת חמד שכזו בעיקר בגלל הטבע שסובב אותו ובתוכו.

אני קורא לכלל הציבור במושב: בואו נהיה יותר מעורבים במה שקורה סביבנו, ולמקבלי ההחלטות: תהיו פחות אדישים לרחשי הציבור. כך נוכל למנוע בעתיד פגיעות מסוג זה.



אני רוצה גם להגיד תודה לכל האנשים הטובים שהקדישו מזמנם הפנוי כדי לעזור, אפילו שזה לא תפקידם. ולמרות שנתקלנו באטימות של המערכת פעלנו כדי לשנות והבנו שלפעמים אנחנו הם אלה שצריכים לפעול. ולא צריך תמיד לחכות שמישהו אחר ייקח את התפקיד על עצמו.

מצורפת מצגת תמונות שצילמתי במשך יומיים ועד עכשיו אפשר עוד למצוא גופות בסביבה .
המחזות קשים, אבל חשוב לראות את זה...


תושב עופר

מצגת תמונות עופר 2009
לצפייה ולהגדלה ליחצו על על החלון:

אנפות הבקר

בעופר סוערות הרוחות. מושבת האנפות ספגה מכה קשה באמצע מאי השנה, כששלושה עצי אורן עצומים נכרתו, וצמרות העצים האחרים דוללו בחוזקה. הדבר נעשה על מנת להלחם בתופעת הקינון במקום, שהיוותה מטרד עבור חלק מהאנשים במושב. הכריתה והדילול נעשו בעיצומה של תקופת הקינון, בעוד הגוזלים הרכים חסרי יכולת תעופה ואינם יודעים לצוד לעצמם את מזונם. קינים נפלו, אנפות היסטריות חגו לעשרותיהן בחיפוש אחר גוזליהם. הבית חרב ואנרגיה של אסון ריחפה מעל החורשה. גוזלים אבודים הסתובבו על הקרקע, מחפשים. לא מעט אנשים עצרו והביטו במחזה העצוב.
במושב היוגב התמודדו עם בעיה דומה. קבוצת אנפות הקימה בית על צמרתו של עץ במקום ציבורי, בנו קינים, הטילו ביצים, דגרו וגידלו גוזלים. נשמעו קולות ציוץ ומשק כנפיים, כמו אצלנו.
הייתה לשלשת מרובה מתחת לעץ, כמו אצלנו. הדבר הפך למטרד.
מה עשו אנשי היוגב? חיכו. הסתיימה עונת הקינון, העופות הצעירים עפו משם. הקיץ תם, הסתיו והחורף גם הם חלפו. אנשי היוגב הביטו אל השמים וחיכו. מתי חוזרות הציפורים? הם חיכו ועקבו, וביום שהחלו להתאסף זוגות של אנפות ולהביא במקוריהם זלזלים- באו גם האנשים.
הם הביאו מכסים של סירים, הם הביאו קערות פח ומקלות. הם הביאו כלי נגינה וגונגים. והם התיישבו תחת העצים והחלו מרעישים. הרעישו כך, שלאף אנפה לא היה ספק: המקום התקלקל.
למחרת חזרו האנפות, וחזרו האנשים. שוב הרעישו עולמות, צחקו וצעקו, והאנפות עפו משם.
למחרת חזר הסיפור: האנפות התעקשו. אבל האנשים היו עקשניים מהן: אנשי היוגב התעקשו לגרש את האנפות לפני הקמת הקינים. הם התעקשו לגרש את האנפות ללא שפיכות דמים. הם התעקשו לא לפגוע בגוזלים, והם הצליחו. כי היה להם לב, והם פעלו יחד. זה לקח זמן, אבל היה חשוב להם להראות לילדים שלהם דרך לא אלימה ולא פוגעת. היה חשוב להם להראות לילדיהם שאפשר לפתור בעיות בדרכי שלום. והיה חשוב להם להביט במראה ולאהוב את מה שהם רואים.
ואנחנו? הפסדנו את חלון ההזדמנויות הצר שבין חזרת האנפות להטלת הביצים.
נכנסנו עמוק אל תוך תקופת גידול הגוזלים, ובהדרגה נוצר גל: גל של שטנה, של מסכנות ותלונות. בישיבת הועד התקבלה החלטה: במקום לנשוך שפתיים ולחכות עד החורף הבא, כורתים עצים. מורידים ענפים. בעיצומה של תקופת הקינון.
ומה על הגוזלים??? לא אכפת. ומה עם הפגרים? לא אכפת. ומה על הילדים שרואים דוגמה רעה? לא אכפת. היה חשוב להראות את כוח הזרוע. היה חשוב להראות מי כאן קובע. היה חשוב לתת מכה אחת חזקה ולגמור עם זה.לסלק את המפגע. האומנם? האם נפתרה הבעיה? והאם היה זה העיתוי הנכון?
כשנביט במראה, מה נראה? חמלה, ואטימות, סבלנות וקוצר רוח, מחשבה תחילה ופזיזות, כוחנות וסובלנות. מה הראינו?
מי שחושב שנעשתה פה טעות, שניתן לפעול אחרת, שאסור לפגוע בחסרי ישע, יישא קולו. מי שחושב שעץ לא מורידים, כי בלעדיו אין לנו חיים - יישא קולו. ומי שמוכן להטות כתף ולעשות אחרת – יקום.

בברכה, רננה

האנפות עפות לישון/ שי גטריידה

האנפות עפות לישון/ שי גטריידה

האנפות עפות לישון
תשע מטפחות צחורות מתנפנפות על ההרים הירוקים-כהים
שמונה עשרה אברות מחוללות בריאה בשעה שהערב יורד
מכבר השמש שקע

סנוניות, אהבה ומוות

סנוניות, אהבה ומוות

View more presentations from ctrough.