שבוע עבר מאז שגזמו את העצים. הרוחות שסערו נרגעו, לכאורה, טעם מר נשאר על הלשון. אלא, שהמרים מבטו אל צמרות העצים יגלה שחלק גדול מהאנפות עדיין שם, ואף התפזרו על עצים נוספים מסביב. אם מטרת המבצע הייתה לסיים עם כל הענין הזה אחת ולתמיד, אז היא נכשלה. בשנה הבאה הן יחזרו לכאן. כי ככה זה אצל אנפות, הן חוזרות לקנן במקום שנולדו.למרות חילוקי הדעות על הדרך, ברור לכל התושבים במושב שהאנפות הן מטרד, וצריך למצוא דרך לגרום להן לעזוב אותנו.ואני חושבת- מה יהיה בשנה הבאה? אולי יש לנו הזדמנות לעשות את זה אחרת.מיד עם הגעתן של האנפות הראשונות, בפברואר, צריך להתארגן ולעשות את כל הפעולות האפשריות לפני שהן מטילות את הביצים.לדברי כל המומחים זה אפשרי, אבל יש חלון הזדמנויות קצר מאד- מהרגע שהן מתחילות לבנות את הקן ועד שמטילות את הביצים.צריך יהיה כל ערב לבוא עם סירים, מחבתות, פנסים חזקים, רעשנים ולהפריע להן עד שילכו. זה הצליח במקומות אחרים, זה יכול להצליח גם אצלנו.נתגייס, נארגן משמרות, ערב ערב עד שנצליח.בסינית המילה משבר מורכבת משתי אותיות. הראשונה היא "סכנה" והשנייה - "הזדמנות".אולי זו ההזדמנות שלנו. לא רק למצוא את הדרך הנכונה להסתדר עם האנפות, עם הטבע, אלא גם כבני האדם להסתדר אחד עם השני, להקשיב לדעה אחרת, ולמצוא את הדרך לעשות דברים יחד.
יעל
No comments:
Post a Comment