בעופר סוערות הרוחות. מושבת האנפות ספגה מכה קשה באמצע מאי השנה, כששלושה עצי אורן עצומים נכרתו, וצמרות העצים האחרים דוללו בחוזקה. הדבר נעשה על מנת להלחם בתופעת הקינון במקום, שהיוותה מטרד עבור חלק מהאנשים במושב. הכריתה והדילול נעשו בעיצומה של תקופת הקינון, בעוד הגוזלים הרכים חסרי יכולת תעופה ואינם יודעים לצוד לעצמם את מזונם. קינים נפלו, אנפות היסטריות חגו לעשרותיהן בחיפוש אחר גוזליהם. הבית חרב ואנרגיה של אסון ריחפה מעל החורשה. גוזלים אבודים הסתובבו על הקרקע, מחפשים. לא מעט אנשים עצרו והביטו במחזה העצוב.
במושב היוגב התמודדו עם בעיה דומה. קבוצת אנפות הקימה בית על צמרתו של עץ במקום ציבורי, בנו קינים, הטילו ביצים, דגרו וגידלו גוזלים. נשמעו קולות ציוץ ומשק כנפיים, כמו אצלנו.
הייתה לשלשת מרובה מתחת לעץ, כמו אצלנו. הדבר הפך למטרד.
מה עשו אנשי היוגב? חיכו. הסתיימה עונת הקינון, העופות הצעירים עפו משם. הקיץ תם, הסתיו והחורף גם הם חלפו. אנשי היוגב הביטו אל השמים וחיכו. מתי חוזרות הציפורים? הם חיכו ועקבו, וביום שהחלו להתאסף זוגות של אנפות ולהביא במקוריהם זלזלים- באו גם האנשים.
הם הביאו מכסים של סירים, הם הביאו קערות פח ומקלות. הם הביאו כלי נגינה וגונגים. והם התיישבו תחת העצים והחלו מרעישים. הרעישו כך, שלאף אנפה לא היה ספק: המקום התקלקל.
למחרת חזרו האנפות, וחזרו האנשים. שוב הרעישו עולמות, צחקו וצעקו, והאנפות עפו משם.
למחרת חזר הסיפור: האנפות התעקשו. אבל האנשים היו עקשניים מהן: אנשי היוגב התעקשו לגרש את האנפות לפני הקמת הקינים. הם התעקשו לגרש את האנפות ללא שפיכות דמים. הם התעקשו לא לפגוע בגוזלים, והם הצליחו. כי היה להם לב, והם פעלו יחד. זה לקח זמן, אבל היה חשוב להם להראות לילדים שלהם דרך לא אלימה ולא פוגעת. היה חשוב להם להראות לילדיהם שאפשר לפתור בעיות בדרכי שלום. והיה חשוב להם להביט במראה ולאהוב את מה שהם רואים.
ואנחנו? הפסדנו את חלון ההזדמנויות הצר שבין חזרת האנפות להטלת הביצים.
נכנסנו עמוק אל תוך תקופת גידול הגוזלים, ובהדרגה נוצר גל: גל של שטנה, של מסכנות ותלונות. בישיבת הועד התקבלה החלטה: במקום לנשוך שפתיים ולחכות עד החורף הבא, כורתים עצים. מורידים ענפים. בעיצומה של תקופת הקינון.
ומה על הגוזלים??? לא אכפת. ומה עם הפגרים? לא אכפת. ומה על הילדים שרואים דוגמה רעה? לא אכפת. היה חשוב להראות את כוח הזרוע. היה חשוב להראות מי כאן קובע. היה חשוב לתת מכה אחת חזקה ולגמור עם זה.לסלק את המפגע. האומנם? האם נפתרה הבעיה? והאם היה זה העיתוי הנכון?
כשנביט במראה, מה נראה? חמלה, ואטימות, סבלנות וקוצר רוח, מחשבה תחילה ופזיזות, כוחנות וסובלנות. מה הראינו?
מי שחושב שנעשתה פה טעות, שניתן לפעול אחרת, שאסור לפגוע בחסרי ישע, יישא קולו. מי שחושב שעץ לא מורידים, כי בלעדיו אין לנו חיים - יישא קולו. ומי שמוכן להטות כתף ולעשות אחרת – יקום.
בברכה, רננה
במושב היוגב התמודדו עם בעיה דומה. קבוצת אנפות הקימה בית על צמרתו של עץ במקום ציבורי, בנו קינים, הטילו ביצים, דגרו וגידלו גוזלים. נשמעו קולות ציוץ ומשק כנפיים, כמו אצלנו.
הייתה לשלשת מרובה מתחת לעץ, כמו אצלנו. הדבר הפך למטרד.
מה עשו אנשי היוגב? חיכו. הסתיימה עונת הקינון, העופות הצעירים עפו משם. הקיץ תם, הסתיו והחורף גם הם חלפו. אנשי היוגב הביטו אל השמים וחיכו. מתי חוזרות הציפורים? הם חיכו ועקבו, וביום שהחלו להתאסף זוגות של אנפות ולהביא במקוריהם זלזלים- באו גם האנשים.
הם הביאו מכסים של סירים, הם הביאו קערות פח ומקלות. הם הביאו כלי נגינה וגונגים. והם התיישבו תחת העצים והחלו מרעישים. הרעישו כך, שלאף אנפה לא היה ספק: המקום התקלקל.
למחרת חזרו האנפות, וחזרו האנשים. שוב הרעישו עולמות, צחקו וצעקו, והאנפות עפו משם.
למחרת חזר הסיפור: האנפות התעקשו. אבל האנשים היו עקשניים מהן: אנשי היוגב התעקשו לגרש את האנפות לפני הקמת הקינים. הם התעקשו לגרש את האנפות ללא שפיכות דמים. הם התעקשו לא לפגוע בגוזלים, והם הצליחו. כי היה להם לב, והם פעלו יחד. זה לקח זמן, אבל היה חשוב להם להראות לילדים שלהם דרך לא אלימה ולא פוגעת. היה חשוב להם להראות לילדיהם שאפשר לפתור בעיות בדרכי שלום. והיה חשוב להם להביט במראה ולאהוב את מה שהם רואים.
ואנחנו? הפסדנו את חלון ההזדמנויות הצר שבין חזרת האנפות להטלת הביצים.
נכנסנו עמוק אל תוך תקופת גידול הגוזלים, ובהדרגה נוצר גל: גל של שטנה, של מסכנות ותלונות. בישיבת הועד התקבלה החלטה: במקום לנשוך שפתיים ולחכות עד החורף הבא, כורתים עצים. מורידים ענפים. בעיצומה של תקופת הקינון.
ומה על הגוזלים??? לא אכפת. ומה עם הפגרים? לא אכפת. ומה על הילדים שרואים דוגמה רעה? לא אכפת. היה חשוב להראות את כוח הזרוע. היה חשוב להראות מי כאן קובע. היה חשוב לתת מכה אחת חזקה ולגמור עם זה.לסלק את המפגע. האומנם? האם נפתרה הבעיה? והאם היה זה העיתוי הנכון?
כשנביט במראה, מה נראה? חמלה, ואטימות, סבלנות וקוצר רוח, מחשבה תחילה ופזיזות, כוחנות וסובלנות. מה הראינו?
מי שחושב שנעשתה פה טעות, שניתן לפעול אחרת, שאסור לפגוע בחסרי ישע, יישא קולו. מי שחושב שעץ לא מורידים, כי בלעדיו אין לנו חיים - יישא קולו. ומי שמוכן להטות כתף ולעשות אחרת – יקום.
בברכה, רננה
No comments:
Post a Comment