Wednesday, May 13, 2009

האדישות הורגת


ביום שני האחרון (11.05.09), כשעברתי ליד תחנת ההסעות של הילדים במושב עופר גיליתי לפתע שכרתו ו"גזמו" (אם אפשר לקרוא לגילוח ענפים כמעט עד הצמרת גיזום - אני הייתי קורא לזה כיסוח) את עצי האורן שעמדו סביב התחנה ושימשו בתי גידול לאנפות. עצרתי את האוטו, לקחתי את המצלמה והלכתי להסתכל מקרוב. כשיצאתי מהמכונית הבנתי מיד שמשהו לא בסדר. להקת האנפות היתה בהיסטריה מוחלטת. מאות אנפות התעופפו מסביב וצווחו וצעקו. חלקם על הקרקע, חלקם על מה שנשאר מהעצים וחלקם פשוט התעופפו מסביב.

כשנכנסתי לחורשה הקטנה (כעשרה עצים) שמאחורי התחנה חשכו עיניי...
כל האנפות שקרטעו על הקרקע היו בעצם גוזלים שעוד לא למדו לעוף, והתרוצצו בפאניקה מסביב כדי למצוא מחסה בתוך השיחים או מתחת לסלעים, בין עשרות גופות של אנפות בוגרות, צעירות וגוזלים בני כמה ימים.
זה היה מחזה מחריד, כמו להסתובב בכפר שעבר טבח. האימהות חיפשו את הגוזלים שלהם. גופות בכל מקום; אנפות עם עצמות מרוסקות מפרפרות על הרצפה, אנפות חצי מעוכות אבל עדיין בחיים מתחת לענפים וגזעי העצים ואנפות דרוסות ע"י הטרקטורים שריכזו את בולי העצים לערמות.

התחלתי לצלם את הזוועה, עוד לא ידעתי למה, אבל זה הדבר הראשון שעשיתי.
אחרי 20 דקות עברה חבורה של ילדים בני 10-13 והתחילו לזרוק אבנים גדולות על הגוזלים ועל האנפות הפצועות. התחלתי לצעוק עליהם והם ברחו. לא הבנתי איך ילד יכול לעשות דבר נורא שכזה. חייה פצועה שוכבת על הרצפה והם פשוט זורקים אבנים. מאוחר יותר ההורים שלהם הגיעו והתחילו לצעוק על כל אלה שחושבים שלא צריך היה לבצע את החיסול הזה. אז הבנתי שהילדים כבר ספגו מהוריהם שטיפת מוח בקשר לאנפות האלה.

מאוחר יותר עברו שני ילדים בני 6-7 ועשו את אותו הדבר.
לדעתי, הורה שמחנך את הילד ככה צריך להתבייש בעצמו.

לקח לי זמן לעכל את כל המחזה הזה. דבר ראשון חשבתי לדבר עם הפקח של המועצה האזורית חוף הכרמל. השגתי את המספר שלו והתקשרתי.
הפקח ענה לי בטון אדיש שהוא יודע על המקרה, שהוא נכח במקום בזמן כריתת העצים ושמחלקת התברואה כבר הייתה שם בבוקר ואספה את כל הציפורים לכלובים. לא עזר שתיארתי לו מה שאני רואה בזמן השיחה. הוא אמר לי להתקשר למועצה למחלקת התברואה שהם יטפלו בזה.
התקשרתי אליהם וקיבלתי את אותה תשובה פחות או יותר. שהם כבר היו שם בבוקר ואספו כמה שהם יכולים ושיבואו מחר. זה כמובן היה מאוד מרגיע לשמוע שהם יבואו מחר. ככה באמת יהיה קל לאסוף אותם - כל הציפורים שחיות עדיין, ימותו, ומחלקת התברואה לא תצטרך להתאמץ ולרדוף אחר הגוזלים.
הבנתי שאין אם מי לדבר, אז התחלתי לחשוב מה אני יכול לעשות.
שמתי לב שכל אלה שעוברים במכוניות ליד התחנה כלל אינם קולטים איזה חורבן מתרחש 10 מטר מהם. לכן התחלתי לעצור את האנשים שנכנסו למושב והראיתי להם את המחזה. כל מי שעצר להסתכל עמד שם המום. היו אנשים שפשוט התחילו לבכות. בעזרת אחד האנשים הצלחנו לקרוא לצלם של ידיעות אחרונות שצילם הרבה תמונות ועזר לנו מאוד. הוא התקשר לפינת החי בניר עציון ושאל אם יוכלו לקבל את האנפות הפצועות והגוזלים שעוד נשארו בחיים. קיבלנו תשובה חיובית והתחלנו לאסוף את הגוזלים הקטנים ביותר ועוד כמה בוגרים יותר לארגזי קרטון. אספנו כחמישים ציפורים. העמסנו על המכונית ונסענו לניר עציון, שם קיבל את פנינו יגאל, האחראי על פינת החי. לא ידעתי למה לצפות כי זה המון עבודה לטפל בחמישים גוזלים, תיק די כבד לבנאדם אחד. יגאל הסתכל עליהם דקה ארוכה בעצב מהול ברחמים ואמר בואו נארגן להם פינה. התחלנו לפרוק את הארגזים לתוך מכלאה קטנה ויגאל הישרה בונזו במים כדי שנוכל להאכיל את הגוזלים. לקח לשלושתנו חצי שעה להאכיל את כולם עד ששבעו, נרגעו, והלכו לישון מתחת לנורות החום שיגאל תלה להם מתקרת המכלאה. אני מקווה שיגאל יסתדר עם כל העבודה ואני בטוח שישמח לקבל עזרה.
אם אתם הורים לילדים מהמושב ואתם רוצים ללכת להאכיל את הגוזלים זה בלי ספק יעזור לו והילדים שלכם יעברו חוויה מיוחדת מאוד. ניר עציון איננה רחוקה ואני חושב שבשביל החוויה שווה לעשות את המאמץ הזה.
ניתן ליצור קשר עם יגאל בטל: . 0505923745

המקרה הזה ממש זעזע אותי. חשבתי עליו רבות מאז: איך לא ידעתי על התוכנית לכריתת העצים במושב ותכנית חיסול האנפות. היה אפשר לכרות את העצים לפני חודשיים או בעוד חודשיים ולא בתקופת הקינון, (שלא לדבר על התועלת שמביאות האנפות כמו אכילת קרציות ומזיקים אחרים.) למרות שלפי דעתי בכלל אין צורך לכרות את העצים. ממילא הם פשוט יעברו לעצים אחרים במושב; כלומר לפי ההיגיון הזה, אם רוצים לגרש את האנפות מהמושב צריך להוריד את כל העצים הגדולים במושב. (למרות שאני מקווה שאף אחד לא יעשה כזה דבר.) כמובן שמבחינת מי שאחראי לנזק הזה זה פתרון מתקבל על הדעת.

לא נראה לי סביר שקבוצה מצומצמת, ואפילו שהיא חלק מהועד, תחליט החלטה כל כך משמעותית והרסנית לסביבה שבה אנו חיים מבלי לפרסם אותה ומבלי ליידע את הציבור. מושב עופר הוא פינת חמד שכזו בעיקר בגלל הטבע שסובב אותו ובתוכו.

אני קורא לכלל הציבור במושב: בואו נהיה יותר מעורבים במה שקורה סביבנו, ולמקבלי ההחלטות: תהיו פחות אדישים לרחשי הציבור. כך נוכל למנוע בעתיד פגיעות מסוג זה.



אני רוצה גם להגיד תודה לכל האנשים הטובים שהקדישו מזמנם הפנוי כדי לעזור, אפילו שזה לא תפקידם. ולמרות שנתקלנו באטימות של המערכת פעלנו כדי לשנות והבנו שלפעמים אנחנו הם אלה שצריכים לפעול. ולא צריך תמיד לחכות שמישהו אחר ייקח את התפקיד על עצמו.

מצורפת מצגת תמונות שצילמתי במשך יומיים ועד עכשיו אפשר עוד למצוא גופות בסביבה .
המחזות קשים, אבל חשוב לראות את זה...


תושב עופר

1 comment:

  1. תודה על העבודה העצומה שעשית. נראה לי שהתמונות והמאמרים יעוררו מחשבה/שאלה/תהייה אצל מי שייפגש עם החומר הזה. הצילומים והמילים פשוט מביאים את זה.
    השאלות שהמקרה העצוב הזה מעורר נוגעות בנושאים הבאים:
    1. שקיפות קבלת החלטות ע"י ועד נבחר.
    2. התנהלות ציבורית בדרך החוק ולא תוך כדי ביצוע עברות פליליות (חוק צער בע"ח? כריתת עצים ללא רשיון?).
    3. מעורבות חברי הקהילה בנושאים שעל סדר היום ונקיטת עמדה.
    4. יכולת לנהל הליך ציבורי תוך כדי קבלת התנגדויות, התיחסות אליהן ובחינת חלופות, ולא ולא מתוך דחיה והתעלמות.
    5. מנהיגות: אחריות מקבלי ההחלטות להנהיג את הציבור בדרך מושכלת ונבונה, לא להיגרר אחריו.
    6. העברת מידע בין חברי הקהילה ויכולת לשתף פעולה בגיבוש תגובה הנדרשת בזמן אמת.
    5. סובלנות.
    6. סבלנות.
    7. חמלה.

    ואני מוסיף כאן שיר שכתבתי לפני כמה שנים, בטרם בחרו האנפות לקנן בעופר והפכו מטרד...

    האנפות עפות לישון

    האנפות עפות לישון
    תשע מטפחות צחורות מתנפנפות על ההרים הירוקים-כהים
    שמונה עשרה אברות מחוללות בריאה בשעה שהערב יורד
    מכבר השמש שקע

    תודה. ואני מזמין כל איש ואישה מעופר שרוצים להמשיך ולשוחח איתי על מה שהיה ועל מה שאולי יהיה - אנא עשו זאת!

    שי גטריידה

    ReplyDelete